על עשייה והימנעות מעשייה

בוקס בבטן. זו ההרגשה כשמישהו מבקר אותך, או כועס ולעתים אפילו מגדף. זה יכול להיות מישהו זר אבל גם מישהו שאתה מכיר. וזה קורה. לכולנו זה קרה ולכולנו זה יקרה.
מה מניע אנשים, וגם אותי או אותך לתת בוקס בבטן לאנשים אחרים?

התשובה היא אחת – עשייה.

יש אנשים שלא מקבלים ביקורת. לא מבקרים אותם, לא מתאכזבים מהם, לא כועסים או מגדפים. האנשים האלה שוכבים בשקט בבתי הקברות. אין לנו טענות למתים (אוקי בואו נגיד לרובם). אבל אף אחד מאיתנו לא היה רוצה להחליף מקום איתם.
אולם יש ביננו גם אנשים חיים שלא מקבלים ביקורת, לא מבקרים אותם, לא מתאכזבים מהם, לא כועסים או מגדפים. האנשים האלו פשוט לא עושים. הם נמנעים.

יש כאלו אנשים?..  בוודאי! כולנו כאלה באיזשהו מקום, מי יותר מי פחות.  אלו שיותר, הנמנעים המלאים, לא חווים כישלונות, אבל גם לא הצלחות. ואף אחד מאיתנו לא היה רוצה להחליף מקום גם איתם.

משל הכפר בפולין

מורי ורבי רפאל כהן הצדיק נהג לספר על סוחר יהודי בפולין במאה ה-18 שהיה מסתובב בין הכפרים והעיירות להציע מרכולתו. והיה לו נוהג שהקפיד עליו, בטרם נכנס בשערי הכפר או העיירה היה ניגש קודם כל לבית הקברות של אותו הכפר על מנת לקבל תחושה על התושבים, השמות שלהם, הכמות, סגנון הקבורה, כל זה עזר לו גם להבין את התרבות של אנשי הכפר וזה עזר לו במכירות.

באחת הפעמים בדרכו לאחד הכפרים המרוחקים, הוא שם צעדיו כהרגלו לבית העלמין של הכפר וכשהוא נכנס חשכו עיניו – הגילאים של המתים כפי שהיה כתוב במצבות נעו מגיל שנה עד 5 או 6 שנים ולא מעבר לכך. הוא הזדעזע עמוקות, איך ייתכן שרק ילדים מתים בכפר הזה, ואיך ייראה הכפר עצמו כשייכנס אליו?
בצעדים כבדים נכנס לכפר וכשהגיע לכיכר המרכזית ראה כי מתנהלת שגרת חיים רגילה, התושבים בני כל הגילאים, נורמטיביים לגמרי ולא נראה בכפר שום דבר חריג.
הסוחר ניגש לכמה זקנים שישבו בבית קפה ליד המזרקה ושאל אותם מדוע כל הנפטרים הם רק ילדים, אז הם אמרו לו – אצלנו נהוג לרשום על קברו של אדם שנפטר את מספר השנים שהוא באמת חי…

אני אוהב את הסיפור הזה מכיוון שהוא נוגע בדיוק בנקודה הרגישה –

• כמה ימים בימי חיינו אנחנו מרגישים שהעברנו אותם סתם… ימים מבוזבזים כאלה…
• כמה ימים בימי חיינו נמנענו מעשייה כי פחדנו לטעות, ו”מה יגידו?”
• כמה מהם עברו בשעמום ובציפייה ש”רק ייגמר היום הזה” והטבענו את תסכולנו בשתייה ובאוכל מנחם?

לעומתם –

• כמה ימים היינו בעשייה מבורכת ובאנרגיה גבוהה?
• בכמה ימים התעוררנו בהתרגשות לקראת היום החדש?
• היינו כל-כך מאוהבים במישהו או במשהו עד ששכחנו לאכול ולשתות כי זה לא באמת מעניין.

כל אחד מאיתנו יודע מהו היחס בין סוגי הימים האלה שלו עם עצמו. וכל אחד מאיתנו היה רוצה שהיחס הזה יגדל לכיוון העשייה. אבל עדיין, כל אחד מאיתנו, לפעמים, גם נמנע מעשייה בגלל הפחד לטעות ולהיות ‘לא בסדר’ ומוותר לעצמו.

מייקל ג’ורדן אמר פעם: “החטאתי מעל 9,000 זריקות בקריירה שלי. הפסדתי כמעט 300 משחקים.
ב-26 הזדמנויות סמכו עלי לקחת את הזריקה המכרעת במשחק…ופספסתי.
נכשלתי שוב ושוב ושוב בחיי, וזו בדיוק הסיבה להצלחתי.”
למעשה מייקל ג’ורדן החטיא הרבה יותר ממה שקלע במשחקי הכדורסל בחייו, אבל אנחנו זוכרים לו בעיקר את מה שקלע.

עוד ציטוטים שקולעים בול של ‘הוד אווירותו’ –
“אתה מחטיא 100% מהזריקות שאתה לא לוקח”
“אני מסוגל לקבל כשלון, כל אחד נכשל במשהו, אבל אני לא מוכן לא לנסות.”

וזו בדיוק המהות של העניין.

אז אוקי.. אתם כבר מבינים את הנקודה שאני מנסה להעביר – לעשות משהו זה להסתכן שנטעה, שלא נצליח, שחס וחלילה נעליב מישהו או נפגע בו בעקבות העשייה שלנו, ואז נקבל כמו משום מקום את אותו בוקס בבטן.
ובכל זאת אנחנו כן עושים.

אז מהי מידת העשייה שלנו בחיינו כיום? האם היא מספיקה לנו? האם כדאי לדרבן את עצמנו לעשות יותר?
בואו נבחן זאת לאור ארבעה שלבים שממפים את סוגי העשיה השונים –

ארבעת השלבים במידרג העשייה

לכל שלב במידרג יש את מה שמרוויחים ממנו באופן ישיר, וגם את המחיר שמשלמים בכדי להיות בו.  יש אנשים שכל חייהם יישארו בשלב הראשון, יש כאלו שיעזו ויעלו שלבים, ואולי אחרי כן גם יירדו שלבים. תנסו לזהות איפה אתם נמצאים היום בחיים שלכם.
אין טוב או רע, אין מומלץ או לא, זה בסך הכל עניין של בשלות, רצון, ויכולת לקבל את המחיר של עלייה לשלב הבא במידרג בשביל להנות מהרווח של להיות בו.

שלב ראשון –  אפקט מירוץ העכברים

אינספור ספרים נכתבו על השלב הזה – האדם חי בשגרה מעיקה, כזו שהוא לא נהנה ממנה. פועל מכח האינרציה. ומכיוון שלא נהנים גם לא מעיזים. וכשלא מעיזים גם אין כישלונות.  יש ביטוי אמריקאי שמתמצת את השלב הזה – Mediocre (מידיוקר).
אדם שהוא Mediocre, הולך בזרם, נמצא רק על 15% מימוש פוטנציאל עצמי, עושה רק מה שצריך לעשות. וזהו.
אדם ממוצע. Mediocre.

שלב שני – עשיה שגרתית מספקת ומתגמלת

לפעמים המעבר מהשלב הראשון לשני הוא רק עניין של מודעות עצמית.  אדם יכול לעבוד כל חייו בעבודה מסוימת מבלי להנות ממנה ואז אחרי שינוי כלשהו שקורה – שינוי חיצוני (כמו מעבר תפקיד, החלפת מנהל, העלאה במשכורת) או פנימי (שינוי פרספקטיבה אישית לגבי מקום העבודה) יתחיל להנות ולפרוח, להיות אפקטיבי, ובעיקר לחייך הרבה יותר.
זהו שלב מתגמל מאוד כשעושים אותו בתשוקה, אולם יש מחיר שמשלמים עליו וזה – תקרת הזכוכית שקשה לפרוץ אותה.  השלב הזה בדרך כלל מאפיין שכירים, שתקרת הזכוכית שלהם היא להפוך לעצמאים, אולם הוא נכון גם לכל מגוון העבודות ומצבי החיים.

שלב שלישי – אפקט איש המכירות

ברגע שאתה מעז ויוצא להגשים חלום – כמו לפתוח עסק חדש, להרצות בפני קהל חדש וכד’, אז אתה מיד מתחיל לשמוע “לא”.
איש מכירות זו דוגמא טובה כי אצלו התגובה היא הכי מיידית – הוא מנסה למכור ובהכרח רב האנשים יגידו לו “לא”.  לוקח זמן להבין שזה לא אישי, פשוט אין שום מוצר בעולם שיתאים ל-100% מהאנשים.  ולא משנה כמה העסק שפתחת מדהים, או ההרצאה שלך כובשת, תמיד יהיו אנשים שלא יתחברו אליך ולמוצר שלך, ויגידו לך “לא”.

זהו שלב מאתגר מאוד, שלוקח זמן לחיות איתו בהרמוניה, ולפעמים לא מצליחים וחוזרים לשלב הקודם.  אולם מי שמצליח – מרוויח את שבירת תקרת הזכוכית האישית שלו. וזו הרגשת סיפוק ששווה לחוות אותה.

שלב רביעי – אפקט הפוליטיקאי

אז שברת כבר את תקרת הזכוכית שלך,  אתה כבר מיומן בלשמוע “לא” מאנשים והדגש שלך הוא על הטוב שאתה עושה לאלו שאמרו “כן”.
לכן השלב הבא הוא לקפוץ מדרגה אנרגטית.  זה יכול להיות בשינוי סדרי הגודל של הלקוחות שלך (אלפים במקום בודדים או עשרות), הגדלת מחזור המכירות שלך (כסף = אנרגיה).
אצל אדם שנכנס לפוליטיקה זה בא לידי ביטוי באופן הכי מובהק – מה לכל הרוחות הניע את יאיר לפיד לעזוב את כסא המראיין השרמנטי והאהוב בטלוויזיה ולעבור לפוליטיקה, שכבר מהיום הראשון קיבל מיד לפחות חצי עם של שונאים?
בשלב הזה, זה לא שאתה פונה לאנשים והם אומרים לך “לא”, אלא האנשים פונים אליך באופן יזום, ונותנים לך את אותו בוקס בבטן, מבלי שאמרת או עשית להם משהו באופן ישיר.
למה?  רק כי שינית מדרגה אנרגטית – אם זה פוליטיקה אז תפסת צד ונקטת עמדה, אם זה בעסקים אז התחלת להתעסק עם כסף ממש גדול או הרבה מאוד לקוחות, שאת רובם אתה כבר לא מכיר ברמה האישית.
המחיר הוא כבד וברור, אולם הרווח הוא כזה שרק מעטי האנשים שחווים את השלב הזה, ולעיתים אולי רק לפרקי זמן קצרים לפני שחוזרים לשלב הקודם, יודעים לומר לעצמם ‘זה היה שווה את זה’.

ישנה אמירה, שכל אדם יכול לקבל את הכשלון שהוא מסוגל להתמודד איתו.
לכן מי שמעז ועובר לשלב הרביעי כנראה מבין בעצמו את המשמעויות ויודע לקראת מה הוא הולך.

אז באיזה שלב את או אתה נמצאים היום?
כפי שכתבתי בהתחלה – אין טוב או רע, אין מומלץ או לא, זה בסך הכל עניין של בשלות, רצון, ויכולת לקבל את המחיר של עלייה לשלב הבא במידרג בשביל להנות מהרווח של להיות בו.

אז – עשייה נעימה לכולם!