בוקס בבטן. זו ההרגשה כשמישהו מבקר אותך, או כועס ולעתים אפילו מגדף. זה יכול להיות מישהו זר אבל גם מישהו שאתה מכיר. וזה קורה. לכולנו זה קרה ולכולנו זה יקרה. מה מניע אנשים, וגם אותי או אותך לתת בוקס בבטן לאנשים אחרים? התשובה היא אחת – עשייה. יש אנשים שלא מקבלים ביקורת. לא מבקרים אותם,
“כן אנחנו רוצות חביתה” ענתה בתי האמצעית שמארחת את חברתה בביטחון עצמי של בת שבע. הן יושבות מולי בשולחן במטבח, משמאלי הגדולה שחזרה מפעולה בצופים, כבר עמוק ב’טיק טוק’ ולא מתפנה לשאלות זוטות על חביתות. הקטנה שלי המתוקה בת הארבע נפרדה לפני חצי שעה מחברתה מגן ורד שאותה אירחה, ואני, ה’אחראי על הילדים ביום שלישי’,
הפּוּלסים לא אחידים. לפעמים יד ימין צריכה לעצור את הכח המתפרץ ולפעמים יד שמאל, וכשזה ביחד נדרש תיאום כמו של רַכָּב סוסים מיומן ובדרך כלל אני לא מצליח ועף קדימה, עד שיוצא ממני איזה “הוייסה” מצחיק שכזה, כאילו אני באמת במירוץ רכיבה על סוסים. אבל לא, אני בסך הכל מוציא את הכלבים. זה מתחיל כשאני
צח חרמון מספר על החשיבות של להתחיל מחדש בחיי היום יום, ואיך עושים את זה בלי לוותר ומבלי להתייאש לא, זה לא משנה מה שהיה, אני מתחיל מחדש, בנחישות ובהתמדה. כל יום קצת. יש את הרגע הזה שאתה עושה pause לנטפליקס שלך, מדליק את האור במטבח ופותח את הארון ומתחיל לחפש. ותוך כדי יש
תמיד קינאתי באנשים שידעו מגיל צעיר מה הם רוצים להיות. יש כאלה שרצו להיות רופאים, או עורכי דין, או שחקנים. ואילו אני אף פעם לא ידעתי.. את המקצוע שבחרתי לי לחיים, מהנדס בעולם ההייטק, בחרתי מכח האינרציה, וגם מלחץ של הסביבה. וככל שהשנים חלפו כך התקבעתי בנוחות של אותו מקצוע, עד שהחלטתי יום אחד לעשות מעשה
בגיל 37 עזבתי את עבודתי כשכיר בהייטק בכוונה לעשות שינוי בחיים ויצאתי לדרך חדשה. אם הייתם אומרים לי שתוך שנה אעמוד לבד על הבמה מול עשרות אנשים עם מופע משלי, הייתי מרים גבה… אז איך בכל זאת זה קרה? בפלייר של ההזמנה לחתונה, אשתי ואני רשמנו שלוש מילים שרק מעטים הבינו את משמעותן – “est