כל יום קצת (להתחיל מחדש) – צח חרמון

צח חרמון מספר על החשיבות של להתחיל מחדש בחיי היום יום, ואיך עושים את זה בלי לוותר ומבלי להתייאש

 

לא, זה לא משנה מה שהיה, אני מתחיל מחדש,
בנחישות ובהתמדה. כל יום קצת.

יש את הרגע הזה שאתה עושה pause לנטפליקס שלך, מדליק את האור במטבח ופותח את הארון ומתחיל לחפש. ותוך כדי יש לך קול פנימי שצועק “לא” אבל אתה מתעלם ממנו ומוצא שקית צהובה שאותה אתה לוקח, וביחד עם הסודה שהכנת חוזר לסלון , משחרר את הפאוזה וממשיך להזריק למח את הסם שלו ולקיבה את הסם שלה, ואתה נהנה מזה, ואתה גם שם לב לזה שהקול הפנימי שצועק “לא” עדיין שם, ואתה מודע לזה שאתה מתעלם ממנו. ואחרי כמה זמן אתה מתחרט, אבל אתה שמח על זה ששמת לב. כי פעם לא היה לך בכלל את ה”לא” הזה.

לכן בעודך עולה בכבדות מעיקה למיטה אתה טיפה שמח כי יודע שבכל זאת משהו השתנה אצלך לטובה. ולמרות שהמח והקיבה כועסים עליך נורא, אתה מגניב חיוך פנימי. באופטימיות זהירה.

ולמחרת אתה זוכר את כל מה שהיה ואומר לעצמך שבפאוזה הבאה, לאחר שאתה מדליק את האור במטבח אתה תעצור, תכבה את האור ותחזור לנטפליקס שלך בלי השקית הצהובה. אבל בפעם הבאה זה לא קורה, אתה שוב מתעלם מה”לא” ולוקח את השקית, רק שלא מסיים את כולה.  ואז בעודך עולה בכבדות מעיקה למיטה אתה טיפה שמח כי יודע שבכל זאת משהו השתנה אצלך לטובה. ולמרות שהמח והקיבה כועסים עליך נורא, אתה מגניב חיוך פנימי. באופטימיות זהירה.

ואז מגיעה הפעם הבאה, ורגע אחרי שאתה קורע את השקית אתה עוצר. ואתה לא מאמין שאתה עושה את זה, אבל כן, אתה מחפש את הקליפס הזה שאוטם שקיות, ומחזיר לארון. ואתה גאה בעצמך (מאוד!) רק שאחרי כמה זמן מגיעה הפעם הבאה ואתה מוצא את עצמך שוב מתענג על השקית הצהובה, מסיים אותה ופותח אחת נוספת, ביחד עם עוד סודה.

ואחרי כן בעודך עולה בכבדות מעיקה למיטה אתה מיואש נורא כי לא מבין איך קרתה הנסיגה, אבל בפנים הלב שלך טיפה שמח כי יודע שבכל זאת משהו השתנה אצלך לטובה. כי כבר היית שם, ואפילו לא מזמן, היית שם בהצלחה. אז למרות שהמח והקיבה כועסים עליך נורא, אתה מגניב חיוך פנימי. באופטימיות זהירה.

ואז מגיעה הפעם הבאה. והפעם הבאה וגם זו שאחריה,  ואתה מקפיד לשנן את המנטרה שלך –

“לא. זה לא משנה מה שהיה, אני מתחיל מחדש,
בנחישות ובהתמדה. כל יום קצת”.

בשעה 08:00 אתה מתחיל את יום העבודה שלך, יש לו”ז מפורט עד ארבע לפחות, לא מהודק מידי יש זמן ריאלי להספיק הכל. ואז כבר נהיה 08:30 וזלגת לכתבה מעצבנת בYNET אבל לא נורא זו רק חצי שעה. אבל איך שאתה מתחיל את המשימה הראשונה שלך, קורץ לך להסתכל בוואצאפ שקיבלת מקבוצת “פורסטרים בגבעות השפלה והרי ירושלים”, זה חשוב כי בשישי הקרוב יוצאים למסע, הרבה יותר חשוב מהכתבה בYNET שסתם ביזבזת עליה חצי שעה. ואם כבר אז…  והנה נהיה תשע.
טלפון מעיר אותך מהדילמות הפנימיות ומחייב להיכנס לשיחת ועידה. איזה מזל שהיא הגיע כי ברגע אחד כל הסחות הדעת נזנחו, ואתה רק בשעה פיגור.

אבל לאורך כל היום הזה מלווה אותך ההרגשה ש”הנה שוב ויתרתי לעצמי”. וזה כואב חזק בבטן, ככה שגם ארוחת הצהרים שהזמנת מזוזוברה לא טעימה כמו שפינטזת, ובסוף היום הזה נגמר, אמנם חלק מהדברים שתכננת הספקת אבל ההרגשה בפנים היא של מאה אחוז פספוס. אתה מגיע הביתה, מאכיל את הכלבים, וכשמתכופף להרים את הקערה העצם הזו של שוק רגל ימין נתקעת בפינה. אתה משחרר קללה לעצמך, אבל כזו שגם השכנים שומעים, כאבי תופת, דווקא העצם הזו. אתה שם פולידין בכמות מוגזמת ופלסטר כפול מעליו ומנסה להבין מאיפה זה בא עכשיו. טוב נו זה מגיע לך בגלל הוויתור העצמי הזה, הנה גם היקום מראה לך כמה שאתה לא מחובר לעצמך ו… רגע…. תנשום שניה.

אתה עוצם עיניים ונזכר ביום שהיה ומסתכל דווקא על מה שכן עשית, וכן קידמת. וחוץ מזה, מחר יום חדש. אתה מגניב חיוך פנימי. באופטימיות זהירה.
ואז אתה שם פלייליסט ‘האלטרנטיב של ישראל’ כשמכין לך את הקפה הראשון של אחרי העבודה, ואחריו ניגש לפסנתר לנגן איזה אקורד מינורי. והנה האנרגיה השתנתה.

יותר מאוחר תתכנן את היום למחרת, יהיה לו”ז מפורט משמונה ועד ארבע לפחות, לא מהודק מידי, יהיה זמן ריאלי להספיק הכל. ואת דף התכנון אתה חותם במשפט שמזכיר לך –

“לא, זה לא משנה מה שהיה, אני מתחיל מחדש,
בנחישות ובהתמדה. כל יום קצת”.

ואז אתה מאבד שליטה לשנייה וטורק את דלת המקרר בעוצמה תוך כדי צרחה משתקת, הבת שלך באלם מוחלט עומדת מולך חסרת אונים, זה כבר לא משנה על מה היה הוויכוח בינכם רק לפני רגע, הוא מתגמד אל מול שש הביצים מתוך העשרה האורגניות שנמרחו על מדפי הגבינה הלבנה. אתה עוד מעט תפנה את המקרר ותנקה את הצהוב הנוזלי הסמיך הזה, שיזכיר לך את השנייה המיותרת הזו, שבה היא הצליחה להוציא אותך מדעתך, למרות שמבחינה סטטיסטית ההסתברות לטובתך, הרי זה קורה עשרות פעמים במהלך השנה וברובן המוחלט אתה מגיב בצורה שקולה. אבל הפעם לא. ואיך לאחר שיצאה מהאלם הלכה לחדרה והחזירה בטריקה, ויצאה לבית הספר בטריקת דלת נוספת שגם ממנה התכווצת.

אבל אז אתה עוצם את העיניים ונזכר בבילוי שלכם ביחד ב”יום כיף אבא ובת” משבוע שעבר, ואיך שצחקתם ביחד אתמול כשהסעת אותה לחוג, ובכלל כמה שאתה אוהב אותה ומוכן לעשות הכל בשבילה. לרגע אתה מתכווץ יותר כשאתה נזכר במה שעשית, בעוצמת הכעס שהפגנת, אבל במקביל אתה מסתכל על זה בבגרות מסוימת של הבנה שלפעמים זה פשוט קורה, ומזה אתה תלמד להבא. כי הבסיס קיים. האהבה. ואז אתה לוחש לעצמך –

“לא, זה לא משנה מה שהיה, אני מתחיל מחדש,
בנחישות ובהתמדה. כל יום קצת”.

וזה קורה גם כשאתה רב עם האשה, הפרופורציות משתנות והכאן ועכשיו של הריב מקבל פוקוס הרבה מעבר למה שמגיע לו, ואז המח חסר הפרופורציה זורק לכיוונים של לשבור את הכלים והעתיד נראה פתאום קודר ובלתי אפשרי, והעבר נשכח, או לפחות מאבד הרבה מאוד מכוחו.

וזה קורה גם כשאתה מחטיא בעיטה פשוטה מול השער, השוער היה בכלל מחוץ לרחבה, ואתה כועס על עצמך, איך זה שוב פעם קרה לך, ואז גם בשאר המשחק הדריבלים לא מסתדרים, המח חושב יותר מהר מהגוף שמגיב באיטיות מרגיזה, ואתה מחליט להפסיק להגיע לכדורגל של שני בערב עם החבר’ה מהשכונה, כי זהו, אתה כבר לא מספיק טוב, ובטח שלא תשתפר, והגיל עושה את שלו, ועוד תירוצים אינטליגנטים למכביר.

אבל תמיד באיזשהו שלב יש רגע כזה של נשימה, שאחריו אתה נזכר, שבעצם לא הכל כל כך נורא. נזכר איך אתה אוהב לצחוק כשהאשה מדגדגת אותך במיטה, ולהכין איתה ביחד ארוחת ערב לילדים, וכמה אתה נהנה לראות את הכדור מתחפר ברשת ולבלוע את הרוק המתוק הזה של הרגע של אחרי ההבקעה, ואז אתה מגניב חיוך פנימי. באופטימיות זהירה.

כי לא, זה לא משנה מה שהיה, אתה מחליט להתחיל מחדש,
בנחישות ובהתמדה. כל יום קצת.  

 

 

הטיפים של צח חרמון שיעזרו לך להתחיל מחדש בכל רגע, מבלי להיתקע (יותר מידי זמן) בוויתור עצמי ומבלי להתייאש:

יש הרבה חוסן נפשי בידיעה שבכל רגע נתון אני יכול לבחור להתחיל מחדש.
מבחינה שכלית קל להבין את זה, אבל לפעמים הגוף לא משתף פעולה ובעיקר הרגש, שרוצה את הרגשת הייאוש המשכר והמסכנות הממכרת, שלא מאפשרת לעשות את מה שאני יודע שצריך לעשות. הנה כמה טיפים ורעיונות שעזרו לי בחיי, והלוואי ויהיו מועילים גם עבורכם:

בוקר של התכוונות

בכל בוקר להקדיש כמה דקות לעצמי, זה יכול להיות להקשיב לפודקאסט קצר שאוהבים, לצאת עם הכלבים, לשבת עם קפה בגינה.  ונכון.. נכון שאין זמן , וצריך להספיק לשים את הקטן בגן, וגם תקעו לך פגישה כבר בתשע. אבל.. למרות זאת, כן תנסו לעשות התכווננות. אולי זה אפילו יצליח?…

מטרות קטנות

אני זוכר במסעות בצבא את הצעד הראשון של המסע, הוא היה כל כך מייאש, כי ידעתי שמחכים לי כל כך הרבה קילומטרים מפרכים.  אז סיגלתי לעצמי יכולת להתרכז בלסיים רק את הקילומטר הקרוב. וזהו. ואחרי שסיימתי אותו, נו ברור שהמשכתי, רק עוד קילומטר אחד, וככה הלאה עד שסיימתי את המסע. אימצתי את הגישה הזו בכלל לחיים, לעשות צעד צעד, step by step , כל יום קצת, ואז המטרה הגדולה (והמפחידה לעתים) מגיעה הרבה יותר מהר ובקלות ממה שמצפים.

 וגם מתנות קטנות 🙂

זה נחמד לצ’פר את עצמי במשהו קטן מידי פעם.  בין אם הצלחתי להתחיל מחדש משהו שנראה שוויתרתי עליו, ובין אם לא. אלא סתם.. מתנה קטנה לעצמי (כי מגיע לי).

אני סולח… לעצמי

סליחה אח שלי…   סולח לך נשמה….   (כן מה אכפת לי, זה ממילא ביני לבני).
אבל זה עוזר להתחיל מחדש אז מה אכפת לי (-:

שגרה טובה לנשמה

כדי לצאת מהשגרה ולעשות שינויים בחיים צריכה שתהיה לנו… שגרה. כן כן…
הנשמה שלנו צריכה שגרה קבועה, רוטינות מרגיעות, איזון.

להקשיב לגוף

אם אני מרגיש שהוא חלש אז אולי לא אעשה היום את האימון הפוקציונאלי שתכננתי, ולעומת זאת הגוף לפעמים זועק “תרוץ” “תשחה” “תזיז אותי!” אז צריך להקשיב לו.
ולפעמים סתם מתיחה טובה באמצע היום עושה את העבודה.

בשביל מה יש חברים?

“לא פעם זה קשה
אבל לרוב מילה טובה
מייד עושה לי טוב”   כתב יעקב גלעד ויהודית רביץ שרה. וזה טיפ חינמי שאפשר להשתמש בו תמיד..  אז תשתמשו (-:

תודה, תודה, תודה

ולבסוף הדבר הכי חשוב בחיים. לומר תודה.
ואם אני כבר בענייני ציטוטים אז רבי ומורי מאיר אריאל כתב שיר תודה מופלא. אין לי מה להוסיף עליו אלא רק להניח אותו כאן –
מוֹדֶה אֲנִי
לְפָנֶיךָ וּלְךָ
עַל כָּל הַחֶסֶד וְהָאֱמֶת וְהַטּוֹבָה וְהָרָעָה וְהַטּוֹבָה
שֶׁעָשׂיתָ עִמָּדִי וְעִם בֵּיתִי
וְעִם קְרוֹבַי וִידִידַי
וְעִם בְּנֵי עַמִּי וְעִם אַרְצִי
וְעִם כָּל הָעוֹלָם וְהָאָדָם
אֲשֶׁר בָּרָאתָ.
בַּלָּאט, חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
אַט אַט, טוֹפְפוֹת
עֲתִידוֹת עֲתִידוֹת לִקְרָאתֵנוּ,
וְאַתְּ מְחַיֶּכת אֵלַי מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה.
יִהְיֶה לָנוּ טוֹב, טוֹב מִטּוֹב, טוֹב מְאֹד,
זֶה מַתְחִיל כְּבָר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר
אַתְּ צוֹחֶקֶת אֵלַי
מִתּוֹךְ, מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה.