שלוש מאות מטר (בונולוקה מציגים: “לחיות את החיים”)

הפּוּלסים לא אחידים. לפעמים יד ימין צריכה לעצור את הכח המתפרץ ולפעמים יד שמאל, וכשזה ביחד נדרש תיאום כמו של רַכָּב סוסים מיומן ובדרך כלל אני לא מצליח ועף קדימה, עד שיוצא ממני איזה “הוייסה” מצחיק שכזה, כאילו אני באמת במירוץ רכיבה על סוסים.
אבל לא, אני בסך הכל מוציא את הכלבים.

זה מתחיל כשאני פותח את שער החצר ביציאה של הבוקר, אז לוּקָה, הרועה-גרמנית בת השנה, קופצת על בּוֹנוֹ אחיה החורג בן גילה, ומראה לו שהיא הדומיננטית (כאילו שאני והוא לא יודעים). היא ממשיכה תוך כדי הליכה לנשוך את בונו בשוק רגל ימין, זה נראה כואב, וכשהוא משתחרר היא עוברת לכיוון הצוואר וכאילו מוליכה אותו בעצמה כשהיא אוחזת בפיה בקולר.
ואיפה אני בכל הסיפור הזה? מנסה להרגיע, להפריד, כדי שאוכל להתקדם עם שני הזאבים האלו,  בכל זאת יש איזה שלוש מאות מטר עד שנגיע לשדה הפתוח ואוכל לשחרר אותם.

הראש שלי שם, בלשחרר אותם, אבל בינתיים עברתי רק עשרים מטר והרצועות שלהם מסתבכות אחת בשנייה. אני מלהטט כמו לוליין כשמחליף ידיים כדי ליישר ואז לוקה מחליטה לאגף את עמוד התאורה מימין כשאני ובונו הולכים משמאל, זו סיטואציה מצחיקה בסך הכל כשאני מתלבט האם להשקיע את המאמץ ולמשוך את אחד הכלבים אחורה. אני בוחר בפתרון היותר יעיל והוא לשחרר לרגע את הרצועה של לוקה ולאחוז בה שוב אחרי העמוד.

עובר מולי יגאל השכן עם הרועה הבלגי שלו. חחחח… רק כלב אחד, זה נראה קל מידי (איפה האתגר?…). למרות שלרגע אני מקנא כשאני רואה שהוא מחזיק ביד ימין ספל קפה ואומר לי במבט מחויך:  “בוקר טוב, הם התעוררו אנרגטיים הבוקר הא?…” אני מחפש משהו שנון לענות אבל לא מספיק, כי לוקה מפתיעה בעוד פּוּלס ימינה כשבונו דווקא החליט להיעצר כדי להריח קקי של כלב אחר.

וכל הדרך אני מתלבט אולי לשחרר רצועה אחת. אני יכול לשחרר את בונו והוא ירוץ חופשי ורק לוקה תהיה איתי.  זה טיפה ויתור מבחינתי. מחליט שלא לבינתיים. נשארו עוד 200 מטר, אנחנו כבר כמעט שם.

ואז פתאום מגיעה משיכה בעוצמה של לפחות חצי כח סוס ביד ימין מכיוונה של לוקה. האובייקט: חתולה. שתי הידיים שלי נמתחת קדימה (כי בונו עדיין מרחרח ליד שיח המהוניה ששתלו השבוע) אז הרגליים נכנסות לבלימה, מזכיר עבודת רגליים של מניף כדור ברזל, רק שהוא זורק את הכדור בסופו של דבר, ואני ממש לא.  אם איכשהו לוקה הייתה משתחררת מהאחיזה שלי, אז לגבי החתולה, ובכן, אללה ירחמה. אז אני מחזיק בעקשנות. לגבי המתיחה הסיבובית הפתאומית של הגב התחתון, טוב את זה תשחרר כבר המעסה בהמשך השבוע, אבל עכשיו אני בקרב בלימה, שאותו אני כמובן מנצח, ולוקה שוכחת לבסוף מהחתולה וממשיכה הלאה. ובונו גם.

וכל הדרך אני מתלבט אולי בכל זאת לשחרר רצועה אחת או אפילו שתיים. יאללה שירוצו משוחררים. נכון שזה טיפה חסר אחריות כלפי השכנים, אבל הגוף שלי עדיין לא התעורר ובמשך עשר דקות של הליכה מתמודד עם כוחות פיסיקליים לא פשוטים. אני מרגיש שזה טיפה ויתור מבחינתי. מחליט שלא לבינתיים. נשארו רק עוד 80 מטר ואנחנו כבר שם.

ואז אנחנו מגיעים. לשדה הפתוח.
רמת ההתרגשות של בונו ולוקה עולה, אפשר לראות לפי האוזניים המתחדדות למעלה והיללות הקצרות ומלאות ההתרגשות שיוצאים מגרונם. הם כבר רואים את החופש מולם.  אני משחרר את לוקה ראשונה ומיד אחריה את בונו גם.

אומרים שהגרייהאונד (כלב רוח) הוא הכלב המהיר בעולם ומגיע עד ל-70 קמ”ש. אבל באותו רגע נדמה לי שבונו ולוקה (או בקיצור ‘בונולוקה’) שוברים שיא עולם.

לצפות בשחרור הזה שלהם מהרצועה זה הדבר הכי מספק בעולם. הם רצים וחוזרים, מריחים, עוצרים ומיד מתחילים בעוד האצה לאיזה ריח מגרה שרק הם מריחים.

ואני הולך לידם בקצב רגוע, שתי הרצועות תלויות עליי בהצלב, מחייך באופן אינסטינקטיבי כשרואה את לוקה נכנסת לשדה החיטה הגבוה ממנה, והיא בשביל לראות לאן היא רצה נאלצת לקפוץ לגובה מידי פעם. זה נראה כמו ניתורים של איילה. מצחיק. מצחיק נורא.

החופש, החופש המוחלט. זה הביטוי המדויק לדרך שבה ‘בונולוקה’ חווים את ההליכה בשדה הפתוח, הם רצים, קופצים, חופרים באדמה, עושים צרכים, נעלמים לשנייה מאחורי השיחים ואז חוזרים, כמה שהם רוצים, וכמה זמן שהם רוצים. ממש חופש מוחלט.

וגם אני, הולך בנחת, אפילו יותר מיגאל עם הקפה, צועד בשטח, ידיים משוחררות מאחיזה כלשהי, רואה מולי את טבע הבריאה ואת כלביי האהובים נהנים כמו ילד קטן שחי את הרגע ומשחק בלי עכבות. לפעמים כשעוברים יותר מידי מטוסים באוויר ומרעישים מידי אני שם אוזניות ומקשיב לאיזה פודקאסט של ניסים אמון שהקול שלו מרגיע אותי אפילו עוד יותר.

רק שהחופש המוחלט לא חף מבעיות, הנה לוקה חוזרת לצורך להוכיח עליונות על בונו ונשכבת על האדמה ללא תזוזה מתבוננת כמו נמר טורף על בונו שעומד במרחק של איזה חמישה עשר מטר ממנה, ויודע שכשהוא יתקדם לכיוונה היא תתקוף אותו, וזה בדיוק מה שהיא עושה, רק שכשאני צועד לפניהם עם האוזניות המנותקות מכל רעש חיצוני, אני גם לא שומע אותם רצים לכיווני בתאוצה מתגברת, בונו מכוון אליי כדי שאגונן עליו. המהירות גבוהה ואין להם מערכות ניווט של מטוס קרב לכן ולפעמים קורה שהם נתקלים בי מאחורה. ואז… אחחח… זה כואב. פעם קרה שגם נפלתי מעוצמת המכה המפתיעה. לכן עם הזמן סיגלתי יכולת להיזהר וגם שכשאני נכנס להתנתקות מרגיעה מהעולם אני בכל זאת נדרך ומסתכל מידי פעם אחורה לראות איפה הם. וגם מוצא פתרונות ללוקה שנשכבת על האדמה בתנוחת הנמר, כמו לזרוק לה אבן כדי שתרוץ אחריה, ותשחרר את אנרגית התקיפה.

בימים שיש לי זמן בבוקר אני מושך את הטיול בשדה הפתוח עם הכלבים כמעט שעה. זה ממכר, גם לי וגם להם.  אולם בסוף גם השעה הזו מסתיימת ומגיעים לנקודת היציאה מהשדה. שוב רצועות, ושוב 300 מטר בצעידה חזרה הביתה.

עכשיו כשהם כבר עייפים אז ההליכה יותר נינוחה, הפולסים פחות מפתיעים ויותר חלשים, למרות שמראה של חתולה רצה משכיח מלוקה את העייפות והיא יכולה להוציא לי את היד ממקומה, אבל אני ממשיך בהליכה מהירה טיפה יותר מזו של ההתחלה ו’בונולוקה’ אחריי עם הלשון בחוץ וחיוך של אושר-עד מרוח להם על הפנים, האמת שגם לי. וכשמגיעים הביתה שלשתנו הולכים לנוח קצת מהמסע.

וזה מסע של פעמיים ביום כן?…  טוב נכון שלא כל פעם זה שעה, ונודה על האמת לפעמים אני חוסך מעצמי את הדרך המתישה ומחליט לשחרר את הרצועה..  בעיקר את זו של בונו שרץ לצידה של לוקה שעדיין קשורה, ואז אני מתהלך כמו יגאל ודומיו, אלה עם הכלב האחד.
אבל בפעמים שאני כן משחרר זה מרגיש לי כמו ויתור. אני גם מדמיין מה עובר ללוקה בראש ואיך שהיא שופטת אותי. (אני מעמיס עליה את רגשות האשמה שלי), למרות שעם רצועה אחת זה באמת עולם אחר, ממש משתחרר ממני עול, ו-300 המטרים נהיים פשוט הרבה יותר קלים.

ולפעמים אני עושה לעצמי הנחה אחרת ופשוט מעלה את ‘בונולוקה’ לרכב ומגיע תוך שתי דקות, כולל מזגן, לנקודת הכניסה לשדה הפתוח. וכך גם בחזרה. למרות המחיר של רכב מלא בשערות כלבים.

אבל ברוב הפעמים אני כן עושה את כל הריטואל הזה, של הדרך המלאה, ולו כדי לצפות שוב בחדוות השחרור לחופשי מהרצועה היישר לשדה הפתוח, שהוא חד פעמי ומופלא כל פעם מחדש.

ועכשיו… תחליפו את המילים “להוציא את הכלבים” ב- “לחיות את החיים”.

מה הוצאת הכלבים אומרת עלינו ואיך היא קשורה למופע של צח חרמון ולמושג “לחיות את החיים”?
הרי אני לא באמת מדבר כאן על הוצאת כלבים לטיול…
המטאפורה של ה-300 מטר יכולה להתאים לכל סיטואציה בחיים, לכל משימה יש את ה-‘300 מטר’ הראשונים שלה של ההכנות, הקושי להניע, ואיך עוברים אותם מבלי להתעצבן או לוותר (לשחרר את הרצועה של בונו), זה גם הקושי בשגרה, המאבקים הקטנים, האם אנחנו נהנים או סובלים בדרך הזו?
והכל בשביל מה?…  בשביל להגיע לחופשה המיוחלת ביוון? או לסופשבוע המשפחתי בצימר בחגים? ואחר-כך מה? לחזור לשגרה המייגעת?

ובכן…  כל אחד והאסוציאציות שלו. ואני..  רק על עצמי לספר ידעתי… לכן אלו הם כמה נקודות למחשבה שאשמח לשתף אתכם בהם –

איך אני ניגש לביצוע משימה, גדולה או קטנה

לסדר את הבית, להכניס למדיח, להוציא מהמדיח, כנ”ל לגבי כביסה, ועוד עשרות מטלות יום-יומיות שמי מאיתנו נאלץ לעשות אותן כחלק מהשגרה. ובכן הדגש הוא על המילה “נאלץ”. אבל אם אחליף אותה במילה “בוחר”, העשייה תהיה יותר קלה? ברור שלא, המשימה היא אותה המשימה. אבל עדיין, לגשת אליה ממקום של בחירה אולי נכון לי יותר? והשאלה היותר גדולה – האם בכלל כדאי לעשות דברים רק כי אני חייב?

להנות מהדרך

תחשבו על זה שההצלחה במשימה היא שניה אחת בודדה של סיפוק מול זמן הרבה יותר ארוך של הדרך שעושים בשביל להשלים אותה. לכן קודם כל ברמת ההיגיון הרי שברור שחשוב להנות מהדרך.  אז למה אנחנו (בדר”כ) לא עושים זאת?  אני חושב שזה קשור למודעות שלנו. אם היינו מודעים לזה בכל רגע כשאנחנו בדרך שאנחנו רק “מתקתקים” אותה אז אולי היינו משנים. וזה קשור כמובן גם להרגלים.
לכן עלינו לפתח מודעות לדרך, שהיא רב חיינו, שנהנה ממנה, אולי לא פחות מאותה שניה אחת בודדה של סיפוק ברגע ההצלחה במשימה.

המשימה – לחיות את החיים כל יום כאילו זו הפעם הראשונה

החל מהשבוע הקרוב, עשו לעצמכם בקרת איכות – כמה מהמשימות אתם “נאלצים” לעשות וכמה אתם עושים מבחירה? בסוף השבוע עשו בדיקה עם עצמכם איפה אתם עומדים.
השלב הבא בבקרה יהיה להבין עד כמה ההבדל בין “נאלץ לעשות” ל”בוחר לעשות” משפיע על איכות החיים היום-יומית שלכם.
וכך הלאה, כל שבוע, לחיות את החיים ולעשות בקרת איכות.
יהיו עליות ויהיו ירידות, אבל סטטיסטית, השיפור יגיע (-:

בהצלחה!