‘אִשְתִּית מדוברת’ – ללמוד שפה חדשה בשילוב תקשורת מקרבת

“כן אנחנו רוצות חביתה” ענתה בתי האמצעית שמארחת את חברתה בביטחון עצמי של בת שבע.  הן יושבות מולי בשולחן במטבח, משמאלי הגדולה שחזרה מפעולה בצופים, כבר עמוק ב’טיק טוק’ ולא מתפנה לשאלות זוטות על חביתות.

הקטנה שלי המתוקה בת הארבע נפרדה לפני חצי שעה מחברתה מגן ורד שאותה אירחה, ואני, ה’אחראי על הילדים ביום שלישי’, לא שמתי לב שנרדמה על הספה הירוקה החדשה שמול הטלוויזיה.

את שולחן ה’אי’ שבמטבח בצבע עץ אלון מבוקע בחרתי ביחד עם אשתי, למרות שעכשיו כמעט ולא רואים את צבעו מרב מכסי הגבינה הלבנה, הקוטג’, והטחינה יונה (להוסיף רק מלח ולימון והיא מוכנה), החביתה בצורת לב שהכנתי מונחת בכבוד במרכז השולחן, עוד שלל לחמים ופיתות שהופשרו, כוס מים בצבע שונה לכל ילדה, ואחת גם לי, שקופה, מלאה בסודה.

כמו מנהל מטבח מיומן אני מכניס ומוציא מהמקרר ומהמזווה, מלהטט עם המחבתות, פותח וסוגר מגירות, כבר מכיר היכן נמצאים התבלינים, קרש החיתוך, את הלימון אני קוטף ישירות מהעץ שבחצר.  הרצפה טיפה שמנונית כי אני אמנם שף משובח (בעיני עצמי) אבל גם ביני לביני אני מודה שלשמור על ניקיון זה לא הצד החזק שלי.  אבל מה זה משנה – הבנות נהנות ובעיקר… אוכלות!

מידי פעם אני מעיף מבט בקטנה שישנה, כועס על עצמי שלא הצלחתי להחזיק אותה ערה, לקלח, ובעיקר לשים לה ‘תחתוני לילה’ כפי שאנחנו מכנים אותם ביננו לבינה.

ואז נכנסה אשתי לדירה.

המשכתי ללהטט כרגיל, גאה בסיטואציה, אין מה לומר – שולחן מלא כל טוב, בנות שמחות ואנרגיה כיפית שכזו, ואני כל-כך רוצה לשמוע ממנה מילות שבח על היותי ‘אחראי על הילדים ביום שלישי’ מוצלח.

לאחר סקירה מהירה של השטח היא שמה לב לקטנה על הספה, שואלת כלאחר יד “שמת לב שהיא ישנה?” ואני עונה “כן” באגביות , לא משנה את שפת הגוף שמופנית למרכז השולחן, אבל הפה של אשתי כבר התעגל ב-30 מעלות, ממש כמו נוסחה מתמטית זה קורה לה בכל פעם שהיא מאוכזבת ממני.

“לא קילחת אותה נכון?” שואלת-יודעת את התשובה בקול מונוטוני שאומר יותר ממה שהבנות שומעות. אני לא עונה ובמקום זה מזמין אותה להתיישב ולאכול איתנו (הסאב טקסט שלי הוא: “את זוכרת שאתמול האמצעית לא החליפה איתך מילה כל הארוחה וגם בקושי אכלה, והנה תראי אותה עכשיו פורחת”), היא מתעלמת מההזמנה ועולה למעלה, מחזיקה את הקטנה עליה.  “לעזור לך לשים לה חיתול?”,  “לא” היא עונה ב’אשתית מדוברת’, שפה שהתחלתי ללמוד מאז שנולדו הבנות, “אסתדר לבד” מוסיפה.

איך שאשתי עולה הרעש הצורם של המזגן חוזר, כמו תרועת חצוצרות ברגע התפנית בעלילה, כנראה שהחיבור התרופף בין הצינור לדמפר, אבדוק את זה כבר מחר, אבל הרעש מבהיל אותי ואני מאבד שליטה לרגע, מה שגורם לחצי חביתה ליפול על הרצפה. אני מספיק לראות איך הזווית בפה של אשתי קיבל חיזוק בצורת שני קמטים מעל השפה לפני שעלתה.

“אבא תביא לי מים” ועוד קריאות ציווי ילדותיות אבל גם “טעים” ו”יש עוד?” עושות לי עיסוי נעים לעור התוף, למרות שהבטן מתכווצת. אני באמת חסר אחריות, איך נתתי לה להירדם ככה על הספה הירוקה?

כעבור רבע שעה כשאשתי יורדת חזרה לסלון נוספו לה קמטים לאורך כל המצח ומסגירים שמשהו קרה.  מסתבר שהיא רצתה לתת לקטנה להיכנס לשינה עמוקה לפני שתשים לה חיתול לילה לכן נכנסה להתקלח אבל בעשר דקות של המקלחת הקטנה הספיקה לעשות פיפי על כל המיטה.

אם הייתה לי מצלמת VR למה שמתחולל בראשה, אני בטוח שאשתי דמיינה איך היא מנחיתה לי על הראש את המחבת הרותח עם החביתה שאוטוטו מוכנה, אבל במקום זה היא שותקת, ניגשת למכונת הקפה שבפינת המטבח (ביחד תכננו שתהיה שם, ככה זה גם יפה וגם נח), מכינה לה קפה בשקט מתוח, שב’אשתית מדוברת’ זה אומר “אי אפשר לסמוך עליך אפילו לערב אחד להיות אחראי על הבנות”.  מעניין אם המתוקות כבר מבינות את השפה.

היא מתיישבת ומניחה את הקפה על שולחן הצד הלבן עם הרגל הדקה שיכול להשתחל מתחת לספה הירוקה, כך אפשר להניח את כוס הקפה בבטחה, איך ששנינו ראינו את שולחן-הצד הזה התלהבנו ומיד קנינו. זה היה בראש השנה.
בינתיים החברה של האמצעית הלכה ונשארתי עם שתי הבנות על ה’אי’ בצבע אלון מבוקע, בת אחת ישנה למעלה במיטה רטובה, ואשה מכונסת בעצמה עם קפה על ספה ירוקה.
עוד מעט אעלה איתן למעלה שיתקלחו וילכו לישון, אחליף גם את המצעים של הקטנה וכל תכנון רומנטי שהיה לי להמשך הערב הושלך כבר מזמן לפח הזבל המעוצב למטבח שאשתי ואני קנינו בחנוכה.

אחרי שאסיים וארד מקולח למטה אקבל פנים קפואות של אשתי ומבט חלול שמפזר סאב-טקסט של בערך עשרה עמודים במחזה על האישה הפולניה המאוכזבת מבעלה.

ואז גם אני אגש למכונת הקפה, ובזמן שאמתין שיהיה מוכן אתבונן בבית המעוצב שלנו שנוספו לו הערב כתמים חינניים על הרצפה בצד מגבת צהובה שנפלה, שלל מכובד של פירורי לחם וסלייס אחד של חביתה אבודה שזרוקה לצד כסא הבר שאשב עליו עוד מעט עם האספרסו הכפול בכוס מסדרת Vertuo החדשה.
לא ארים את החביתה מהרצפה, שתחכה עד מחר. גם לי יש שפה משלי.

האם גם לכם יש ‘שפה’ ייחודית עם בני הזוג שלכם (ואיך זה קשור למופע של צח חרמון ולתקשורת מקרבת)?

ובכן את שפת ה’אשתית המדוברת’ למדתי במהלך שנות הנישואין עד כה, נדמה כאילו שאין ברירה ולפעמים התקשורת לא יכולה להיאמר מפורשות ואז נבנית לה שפה של סאב-טקסט. אין מה להכחיש, זה קיים אצל כל הזוגות.
העניין הוא.. מה עושים את זה… ועד כמה זה תופס מקום בזוגיות?
באותו אירוע שתיארתי למעלה, עם הסלייס של החביתה על הרצפה שלא הרמתי, אז הכעס והאכזבה איתם הלכתי לישון כבר לא היו בבוקר כשהתעוררתי. לפעמים אני מצליח לשנות את האנרגיה הרעה ע”י שינוי פרספקטיבה, להסתכל על דברים במבט של כמה שנים מהיום למשל. אבל לפעמים גם לא…

האם ‘אשתית מדוברת’ זו שפה שקיימת גם מול חברים, קולגות לעבודה?

בסופו של דבר במערכות יחסים הכל קם ונופל על תקשורת. כשיש תקשורת ברורה ומלאה אז לא קיים סאב-טקסט ואין צורך ליצור ‘שפות’ אחרות. אבל התקשורת אף פעם לא תהיה ברורה ומלאה כל הזמן. ולכן לא רק עם בני הזוג אנחנו יוצרים ‘שפה’ ייחודית לנו אלא גם עם ההורים שלנו, הילדים (במיוחד כשהם גדלים), החברים וקולגות לעבודה.
קחו לכם את השבוע הקרוב ורק תקדישו לכך תשומת לב. תופתעו לראות כמה ‘שפות’ פיתחתם עם אנשים שונים סביבכם…
כל ‘שפה’ נבנית ביחס לסגנון התקשורת הייחודי של אותו אדם. ומה שיכול לעזור לנו לצלוח ריבים כתוצאה מכשל בשפה זה פשוט לשים לב לכך, ולזכור כל הזמן שבסופו של דבר במערכות יחסים הכל קם ונופל על תקשורת.

מחקרים התנהגותיים מצביעים על ארבעה סגנונות תקשורת בין אנשים – תומך, מקדם, מניע ומנתח

בכל אחד מאיתנו יש מאפיינים מכל סגנון, בדרך-כלל ישנו סגנון אחד או שניים מובילים. וכדי להבין מהיכן נוצרה ה’שפה’ הייחודית שלך עם בן/בת הזוג שלך לחיים, או של הילדים שלך או חברים טובים, ולא פחות חשוב את של עצמך… אז הנה כמה דגשים לגבי כל סגנון:

התומך

התומך הוא אדם חם וחברתי, מטפח מערכות יחסים, שוחר שלום מטבעו, נמנע מעימותים וויכוחים. הוא שקט, מדבר לאט ורגוע, מקשיב ומעדיף להצטרף מאשר להוביל.
בדרך-כלל הוא לא מסתדר עם אנשים אגרסיביים או שאינם סבלניים ורגישים. הוא בעצמו מאוד מאוזן ומיושב בדעתו ובעל יחסי אנוש טובים.

המקדם

כיף להיות בסביבת המקדם, הוא פורח כשנמצא במרכז תשומת הלב. הוא כריזמטי ואנרגטי, תמיד רוצה להיות איפה שקורים דברים, אופטימיסט נצחי ויכול להיות לפעמים אימפולסיבי בקבלת החלטות. עובד עם אינטואיציה, מאוד יצירתי ומתחבר לאנשים בקלות. לרב מביע את עצמו גם עם תנועות ידיים והבעות פנים.

המניע

המניע אוהב לנהל אחרים, מתקדם מהר, ממוקד מטרה. נוקט עמדה ומקפיד לעמוד על שלו אבל גם עלול להצטייר כחסר סבלנות ולא רגיש.
משימות רוטיניות ובקרה צמודה מורידות לו את האנרגיה. הוא מדבר ב’שורה תחתונה’ ובמשפטים קצרים. מדבר הרבה בעובדות ונתונים.

המנתח

המנתח מאוד אנליטי ומוטה לכוון פתירת בעיות. מתודי ואוהב פרטים. הוא אדם שקול, לפני שיבחר בכוון מסוים, יעשה הרבה בדיקות. נתפס בדרך-כלל כביקורתי ופסימי. פרפקציוניסט, רציני ומכוון מטרה. הוא לא אוהב לקחת סיכונים, ופחות בעניין של “סמול-טוק”. נמצא תמיד בשליטה ולא מפגין הרבה רגשות.

נו… זיהית עצמך? ואת הקרובים אליך?
נכון שבקריאת כל סגנון תקשורת מיד קפצה לך דמות של מישהו בראש?
(… “אהה זה בדיוק שלומי”…   “וואי וזאת ממש אבל ממש יעל…”)
אז בפעם הבאה שאתה רב עם אשתך, או כשאת רבה עם הקולגה לעבודה, תנסו לצאת לרגע מהסיטואציה ולהבין שאלה בסך הכל סגנונות תקשורת שונים והריבים לא תמיד באמת ריבים.  ואז… אולי תוכלו לעשות עם זה משהו ולתרגל קצת תקשורת מקרבת.

אז איך משתמשים בתקשורת מקרבת בכל פעם שמזהים שאנחנו בדרך לעוד ריב מיותר?

ואיך להימנע מסיטואציה ששוכבת לה סלייס של חביתה על הרצפה עד הבוקר?
או.. שאולי זה דווקא טוב שזה קורה לפעמים?…
ב’מופע של צח חרמון’ אני מדבר הרבה על הזוגיות שלי ושל אשתי, בעיקר על הדברים הטובים (-:  אבל בחיי היום יום כשפוצח ריב או ‘התנגשות שפות’ ביננו, ואני שם לב שאני מושך את זה איתי הרבה זמן, אז יש לי טריק שבדרך כלל עובד – אני הולך לעשות חזרה למופע שלי, קורא את הטקסטים החיוביים והאופטימיים ושם אני מקבל פרספקטיבה חדשה (ישנה) על הזוגיות, ואז הרגש מתחלף והכעס שוכך.
ומה הטריק שלך?
ואם אין לך עדיין ‘טריק’ שיוציא אותך מלופ אינסופי של ויכוחים מיותרים עם אנשים שאתה אוהב אז זה הזמן למצוא אותו…

אז כמה טריקים (או טיפים) לשיפור מערכות יחסים בעזרת תקשורת מקרבת

תקשורת מקרבת היא גישה שפותחה עוד בשנות ה-60 של המאה העשרים ובעיקרה ארבעה שלבים –
שלב ראשון – התבוננות על האירוע ביני לבין עצמי בצורה אובייקטיבית כמה שניתן.
שלב שני – לשים לב איך אני מרגיש בתוך האירוע.
שלב שלישי – ניסיון לתקשר לצד השני איפה אני בסיפור הזה ומה אני צריך כרגע (בדרך כלל מה שאני צריך במצבים כאלו זה איזה חיבוק טוב..)
שלב רביעי – הבקשה שלי מהצד השני (ואם זה מגיע אחרי חיבוק מכל הלב אז גם יותר קל ונעים לבקש).

אפשר לנסות לפעול ככה בריב הבא שלך עם האשה, או שלך עם בעלך, ואפשר גם ללכת לישון עצבניים, זה בסדר, רק לדעת שאפשר גם אחרת. ואז אולי בריב הבא נעשה משהו שישנה את התמונה.